<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף י:</h2>
כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו ית' יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייבי מלקיות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
אמר הכותב דברי הרב במצוה הזאת מן המתמיהין, סובר ששתויי יין בהוראה עובר בלאו, ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול (סנה' פי"ט) שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש (אות כ"ט). וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות. וקשה מזו שחייב ביין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון סיפרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם (סנה' פ"ו.) סתם סיפרא רבי יהודה. וזה מפורש בגמר כרתות בפרק השני (י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין על היין מוזהר בכל שהוא ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר המשכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין לומר לך יין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת [ושכר אל תשת] שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהן פטור במאי קא מפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא גמר שכר שכר מנזיר ורבי אלעזר מאי ושכר והוא דמשכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על הראוי לשכר כשעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אלעזר סובר גם כן שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם לא על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כר' אלעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אלעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי. ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש כי שתוי יין אין לו להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו האזהרה שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום. שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית רצוני לומר אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מניין תצא אזהרה שלו אבל רבי יהודה שחלק בין יין ושכר לפי ששניהם הוזכרו בכתוב ועל שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפרט רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים, כתב במאמר הזה במצות קס"ד [לפנינו קס"ג] בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב (מ' קס"ד) בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שהכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו ית' ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב (שם) שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זו התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול. אם כן הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מניין. וראיתי בחבורו הגדול (ביאת מקדש פ"א הט"ו) שהיא סברא עלתה בדעתו שלהרב כתב ייראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס. וגם שם לא פירש אזהרה זו מהיכן.
והנה מדבריו מה שאמרו בסיפרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחיוב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכולם הם במיתה שבכולם נכתב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. ופירוש זה שהם למדו גזרה שוה מרחוץ ידים שאמר בו יתעלה (ר"פ תשא) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו ית' פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח אמר ית' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף יין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ. ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר (שם) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (תצוה כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו. וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה. ואם כן כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצו בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש. ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה. כאמרם (כלים ספ"א) שאין כהן גדול נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. וכן בחמץ בשעת שחיטה (ל"ת קט"ו) ורבות כך. וכן מה שאמרו (ספרא שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה, גם כן לומר שאם היה כהן מניח את העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בסיפרא (שמיני פרש' א' ה"ג) אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינו במיתה וכ"ש חלל. וראה הרב (על"ת ס"ט) משנתנו בראשון שלכלים (מ"ט) ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחץ ידים ורגלים. ואינן אלא מעלות דרבנן. תדע שהרי עשאום שתי מעלות ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמר יומא בפרק טרף בקלפי (מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה שלדבריהם היא. והרבה מעלות שלדבריהם נשנו שם. דקא תני החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה אפילו מת עצמו נכנס למחנה לוייה כמו שנתבאר בגמר סוטה (כ':). וקא תני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והיא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמר יבמות (ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וכן גזרו עוד שלא ישתו הכהנים יין אפילו בביתם ולא יעמדו שם פרועי ראש שמא יצטרכו לעבוד, כמו ששנינו (תעני' ט"ו:) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה, ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם (שם י"ז.). לא מפני שמא יכנסו למקדש. שאינם באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהוא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו מת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם.
ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנים לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבארו בעיקר התשיעי. אבל זה איננו כן. שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור (מצורע י"ד נ"ז) מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט. והכתוב הקודם לזה (שמיני י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול גם כן מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול בין עבודה קדושה למחוללת. וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת (ס"פ שמיני) שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה (ס"פ קדושים). וכולם מצות לא מניעות. וזהו ממאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה, ולא אמרו כלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה. [ערמב"ן עמ' תי"ב:].
<h2>דף יז.</h2>
כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים ושלש שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזמה והוא אמרו יתע' במניעה הזאת איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרא אילו נאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה שלא יקרב מניין תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נדה [בל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות]. והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (י"ג.) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה כו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי. ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (תצא כ"ב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח') ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן. וכן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (יתרו) לא מנעם רק מהביאה מפני שהפולטת שכבת זרע בשלישי טמאה כמו שביארו בגמר שבת (פ"ו.). וכן ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה (קדושים כ') אינו אלא קריבה שלרביעה. ואולי תקשה ותאמר לי כי זה החכם רבי פדת הוא הסובר כן אבל שאר החכמים שחלוקים עליו סוברים כי הקריבה אע"פ שאינה שלגלוי עריות אסורה מן התורה שלכך אמרו ופליגא דרבי פדת, דע שאין מחלוקת רבי פדת וחביריו בזה אבל המאמר היה על שאלתם בנדה אם מותרת לשכב עם בעלה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו ואע"פ שיש בישנים במטה אחת קריבה וחמום זה מזה כענין (קהלת ד') אם ישכבו שנים וחם להם וכל שישנים במטה אחת אי איפשר להם בלא נגיעה וכדאתמר התם (ברכו' כ"ד.) והא איכא עגבות ויש בהם עוד חשש ביאה ובא רב יוסף לאסור מטעם חשש הביאה כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה עם הגבינה בשלחן אחד ואע"פ שאפילו האכילה מדבריהם וכל שכן בכאן ששכיבתן במטה אחת קרוב לבא לידי ביאה ודחינו זה משום דאיכא שנוי ודעות ואחר כך באנו ואסרנו הדבר מפני שיש בשכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה. ואמרו במדרש הכתוב ביחזקאל (י"ח) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן שאפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה (ברכו' כ"ד.) והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי עברה מנעונו הכתובים מזה, ואם כן אף הנדה והעריות שלשאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי אסורי ביאה משום שינוי ודעות ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה ואם כן לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן. והזכירו (שבת י"ג.) בעולא נמי שאין לו ההיקש הזה לפי שהיה מנשק באחיותיו בהפסק ושינוי אבי ידייהו שלא כדרך הנושקין להכרא ואע"פ שהוא אסור באשת איש. והנה כולם אין להם המדרש הזה מלא תקרבו לגלות ערוה והאוסר מביא אותו מהקש הכתוב שביחזקאל ור' פדת ועולא מתירין. ומה שאמר ר' פדת לא אסרה תורה, ירצה בו שאינו אסור כלל. כאמרם (מגלה כ"ב:) לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ואמרם (ר"ה כ"ד:) לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי. ואמרו עוד (ב"מ ס"ט:) כל כי האי רביתא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה.
והנה לדעתי הברייתא השנויה בספרא אינה אלא לאיסור השכיבה בקירוב בשר כשיהיו שניהם ערומים וקרא אסמכתא בעלמא משום חשש ביאה שהכל מודים בזה כדתנן (קדושין פ':) הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. ואילו היה מחלוקת שלרבי פדת בשלתורה במדרש הלאו של לא תקרבו היאך אמרו מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, והלא ענין הקריבה בכל העריות כתוב אל כל שאר בשרו לא תקרבו ובנדה כתוב מפורש לא תקרב ואיננו כתוב באשת איש. וכן הביאו שם (י"ג.) לאיסור מימרא דעולא שאמר כל קריבה אסור משום לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. אם כן כל הדברים אינן לאיסור מן הלאו הזה של לא תקרב. ובגמר ע"ז (י"ז.) הזכירו עוד מדרש הכתוב הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא ארבע אמות ואמרו על זה ופליגא דרבי פדת וכו'. כי הזונה אצלם הנבעלת ממי שאין קדושין תופסין לו בה כגון העריות [ערמב"ן ש' ה' עמ' קט"ז: וק"כ., ול"ת נ"ה] ולא הוזהרנו עליהם לדעת רבי פדת בהרחקה הזו. וכן מאמרם בשבת (י"ג:) בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהיה ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, מפני שעבר על הגזירה שלדבריהם נענש, ופורץ גדר ישכנו נחש [ע"ז כ"ז:, שבת ק"י.]. ואם היה עובר בלאו מן התורה היה אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה. ואין זה נקרא משוא פנים. אבל הדבר שהוא משוא פנים לתורה הוא הגדר והסייג הנעשין לדבריה כאמרם (ברכו' כ'.) ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. כלומר שהם נושאים פנים לתורה ואני אשא להם פנים. והנה זה היה ישן עם הנדה במטה בסינר לבדו מפסיק בינו לבינה והיה בהם קצת קרוב בשר וחיבוק ונשוק ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים לתורה. וראיתי לרב בחבורו הגדול שכתב בספר המדע (במנין הקצר) בלאו הזה שלא ליקרב לעריות בדברים המביאים לידי גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק ורמיזה וקפיצה שנ' לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גלוי ערוה. הוסיף עליו שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה ואם כן אף עליהם הוא לוקה. ושמא הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנויה באבות דרבי נתן (פ"ב) ועשו סייג לתורה עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו. ואדם הראשון עשה סייג לדבריו תורה עשתה סייג לדבריה משה עשה סייג לדבריו ואף איוב ואף חכמים ונביאים עשו סייג לדבריהם וקא תני אי זהו סייג שעשתה תורה לדבריה ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל ואל אשה לא תקרב. ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה. והם באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה בטלה לאו ומלקות מן התורה.
ובאותה ברייתא שנו עוד יכול תישן עמו בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה תלמוד לומר והדוה בנדתה כל הימים שבנדתה תהא בנדוי מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי טומאתה רוח חכמים נוחה הימנה מעשה באדם אחד וכו'. וכל אלו אינם אלא אסמכתא והרחק מן העבירה. ובתלמוד העלו שהוא מותר. ושם שנו עוד נאמר כאן לא תקרב ונאמר להלן אל תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרבו הרחק מן הכעור ומן הדומה לו שכך אמרו חכמים הרחק מחטא קל שמא יביאך לידי חטא חמור. אם כן אינם אלא גדרים וסייגים להתרחק מן העבירות וסמכו אותם למקרא. ושמא רצונם לומר בסייג שעשתה תורה לדבריה שתפשה תורה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סייג בלשונה וישמעו ממנה הצדיקים הנושאים פנים לתורה כל קריבה שבעולם. וזה דרך אגדה. לא שיהיה זה עיקר הלאו.
ובגמר קדושין (פ"א:) במעשה שלרב חנן בר רבא שהושיב בת בתו קטנה בחיקו והודיעוהו שהיתה מקודשת, לומר שזה אסור באשת איש ולא אסרו עליו משום ערוה שלשאר ואחר כך אמרו לו שהוא עובר על דברי שמואל שאמר אין משתמשין באשה כלל ואמר אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר הכל לשום שמים. ואילו היה בקריבה לאו גמור מן התורה לא הותרה לחסידים לחכמים העושים מעשיהם לשום שמים. אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים. ובמסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו (נ"ה:, נ"ו.) אמרו העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינה אלא נשיקה ופטור. ואמרם פטור ראיה שאין בו מלקות מן הלאו הזה שלקריבה. ושם (נ"ה.) הביאו העראה בחייבי לאוין למלקות מן המדות הנדרשות ולא הביאו אותו משום קריבה ואפילו בפחות מיכן. ואם תאמר שלא אסרה תורה קריבה אלא בעריות שלחייבי כרתות והלא חייבי לאוין מהם נלמדים בגזירה שוה.
והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ"ז סה"ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה.
